את הניצחון על גרמניה הנאצית השיגו מיליוני אנשים פשוטים. בין אם הסתערו על טנקים בעזרת בקבוקי מולוטוב, חילצו את יקיריהם מאזורי הקרבות, עבדו מסביב לשעון במפעלי התחמושת או שרדו רעב ומעשי טבח - המציאות אילצה אותם להיות גיבורים. כמה מהם הגיעו לכאן. לרבים מאיתנו יש סבתות וסבים כאלה. הנה כמה, בהחלט מעט מדי, מסיפוריהם

 

ירחמיאל, הגיבור שהחזיר את המדליה

בשנת 1943, קיבל חסיד חב"ד בשם לעזר פלזנשטיין מכתב שמודיע על נפילתו של בנו, ירחמיאל, בקרב. יחד עם יחידתו, הוא נחת בלילה בעיצומה של סערה והפגזה גרמנית שחיסלה חלק גדול מהכוח בחצי האי קרים. שם, המחלקה עליה פיקד כבשה קטע חוף והחזיקה בו שבוע שלם בלי אספקה ותגבורת.

ירחמיאל הרג במו ידיו חמישים נאצים ואז חטף כדור בראש, והמכתב ההוא נשלח לאביו.

רק שירחמיאל נשאר בחיים. הוא אימץ את הכינוי "מיליה", שבו רשמו אותו בבית החולים, כשמו הרשמי. על אותו הקרב מיליה עוטר בעיטור הגבוה ביותר של הצבא האדום — "גיבור ברית המועצות". מיליה הספיק לחזור לקרבות ולהיפצע שוב ורק אז שוחרר בכבוד רב.

 

שלושים שנה מאוחר יותר, צעד מיליה לבניין משרד ההגנה בקייב והחזיר את המדליה שלו.

 

שנתיים קודם לכן, אביו עלה לישראל ומיליה החליט לבוא בעקבותיו. אלו היו שנות השבעים, והשערים היו פתוחים באופן זמני. אבל מעולם לא קרה שאחד מאותם מעטים שקיבלו את עיטור הגבורה הגבוהה ביותר של המלחמה הגדולה למען המולדת, רצה לעזוב אותה. הייתה זו מבוכה רצינית למשטר. הופעלו עליו לחצים שונים ומשונים לרדת מרעיון העלייה, ומשפחתו וחבריו, כמו גם גורמים בינ"ל, הפגינו והפעילו לחצים לטובתו. המשטר וויתר לבסוף, אבל בתנאי שמיליה יוותר על המדליה. וכך עשה.

אחרי התמוטטות ברה"מ, קיבל ירחמיאל "מיליה" לעזרוביץ' פלזנשטיין את המדליה שלו שוב,

בשגרירות רוסיה בתל אביב. נפטר בישראל בשנת 2006.

טוביה, הפרטיזן שהעדיף להציל זקנה יהודיה אחת מלהרוג עשרה גרמנים

אם הייתם עוברים דירה בניו-יורק בשנות השישים, אולי לא הייתם מופתעים לראות ישראלים לשעבר על משאית ההובלות. לפחות לא עד שהייתם שומעים את הסיפור שלהם.

 

פרטיזנים רצו לשרוד ולהילחם. לפעמים בסדר הזה ולפעמים בסדר ההפוך. אבל מה שבטוח, כש-90% מקבוצת הפרטיזנים שלך לא יכולה להילחם, זה לא מועיל לא לזה ולא לזה. אלא אם כן, זה בדיוק הרעיון.

 

ארבעת האחים למשפחת ביילסקי - טוביה, אלכסנדר, עשאהל ואהרון, היו בני המשפחה היהודית היחידה בכפר סטאנקיביץ' שבבלארוס. הם גם היו היחידים מבני המשפחה שהצליחו להימלט מהגטו, עם עוד 17 יהודים. יחד, הקימו את יחידת הפרטיזנים שכונתה "חבורת ביילסקי" שמנתה בשיאה 1,230 איש. רבים מהם ילדים וקשישים. טוביה ביילסקי, ששירת בצבא פולין, פיקד עליה.

 

במחנה שהקימו ביערות בלארוס היו מטבח, טחנת קמח, מאפייה, בית מרחץ, מרפאה, מחנה הסגר לחולים במחלות מדבקות, מחלבה, בית כנסת, בית ספר ובית משפט. במתחם בעלי המלאכה שלהם עבדו בין השאר ספרים, שענים, יצרני כובעים, נגרים ונפחים.

 

למרות שמטרתה של הקבוצה הייתה להציל יהודים, הם גם לחמו בנאצים. לשם כך, הם שיתפו פעולה עם יחידות פרטיזנים סובייטיות. אך הצליחו להתחמק במידה רבה מהשליטה הריכוזית שכפה הפיקוד הסובייטי על יחידות הפרטיזנים השונות. ואכן, הנקו"ד ניסה להיטפל לאחים על פשעים כגון "כישלון ליישם עקרונות סוציאליסטיים במחנה".

עשאהל גוייס לצבא האדום ונהרג בקרב. אחיינו של טוביה, יהודה, נאסר משום שהיה בעברו קצין בצבא פולין, אך הצליח להימלט.

 

אם לא הספיק להם אקשן בזמן מלחמת המולדת הגדולה, אחריה הם עלו לישראל ונלחמו במלחמת העצמאות. זה כבר כן הספיק להם, וב-1956 היגרו לניו-יורק ושם עבדו, כמו כל ישראלי טוב, ב"מובינג". טוביה ביילסקי נפטר בניו-יורק בשנת 1987.

 

סופיה, החובשת שנפלה מן הפח אל הפחת

בברית המועצות, החזרה הביתה ממלחמת המולדת הגדולה לא תמיד הבטיחה קבלה בזרועות פתוחות. גם לא חזרה הביתה כגיבורה.

 

לעיתים קרובות, החזרה הביתה הייתה כרוכה בחשדות שונים. בברה"מ של ימי סטלין, אף אחד לא היה מחוסן מחשד. יחידה שנקלעה לכיתור נאצי נחשדה לעיתים קרובות בבגידה או במורך לב. תבוסות בשדה הקרב פורשו ככשלים אם לא חמור מכך. עצם ההישארות בחיים הייתה יכולה להיחשב כחשודה. וספציפית, חיילים שנפלו בשבי נחשבו כבוגדים עד שהוכח אחרת. כלתו של סטלין עצמו בילתה שנתיים במחנה עבודת כפייה כאשת בוגד, משום שבעלה, בנו של סטלין, נשבה. וכך, כששבה סופיה ליאדמן משדה הקרב, מצאה את עצמה במאסר באשמת ריגול. סופיה סיימה בהצטיינות לימודי סיעוד בקייב, וגוייסה כחובשת קרבית ליחידת קלעים בחזית הדרום-מערבית. היא ביצעה את תפקידה נאמנה, חילצה את חבריה לנשק ממארבים וסחבה על גבה פצועים תחת אש. אבל היא גם נפלה בשבי. מהשבי, היא הצליחה להימלט, אך החשד דבק בה.

 

למזלה, סופיה לא נשארה במאסר זמן רב. אך לקח לה זמן רב, 54 שנים שלמות, לטהר את שמה ולקבל את המדליות והעיטורים שזכתה בהם בצדק. בשנת 1995 עלתה לישראל, וכאן שימשה כיו"ר סניף של "ארגון חיילים ופרטיזנים – נכי המלחמה בנאצים".

 
 
 

פנינה, המכשפה היהודיה

חיילי הצבא הנאצי לא ליקקו דבש בפלישתם לברה"מ. בין השאר, משום שגם בשטחי ההיערכות לא הייתה להם מנוחה. בלילות, פשטו על בסיסיהם מטוסים קטנים שעשויים מעץ ובד. מנועיהם כובו לפני ההתקפה והם דאו בשקט מעל האוייב, בלתי נראים לעין אנושית וגלאים שונים. העדות היחידה לנוכחותם - לפני שנפלו הפצצות הראשונות - הייתה קול הבד המתנפנף. לכן, כונו הנשים שהטיסו אותם "נאכטהקסן" - מכשפות הלילה. או בשמו הרשמי, רגימנט חיל האוויר 588, אחד משלושה שהיה כמעט על טהרת הנשים.

 

 

מכשפה אחת הייתה פנינה (פרל'ה) אורטרגר. חוג הטיסנאות שבו השתתפה כילדה הביא אותה לחיל האוויר ולמשימות הליליות מעל הבסיסים הנאציים, אבל שם הסיפור רק מתחיל. פנינה נפגעה במהלך משימה וצנחה, פצועה, מעבר לקווי האויב. היא חולצה ע"י פרטיזנים ועוטרה במדליה על גבורתה באותה משימה. בעקבות זאת, קיבלה תפקיד בכיר באזור אוזבקיסטן, היכן שטיפלה בין השאר ברכבות ה"אבקואציה" - פינוי הפליטים מזרחה. אך כשנודע לה, בתום המלחמה, שכל משפחתה נטבחה ע"י הנאצים יחד עם שאר יהודי העיירה רוקיטנה, גנבה את הגבול לפולין והצטרפה דרך השומר הצעיר לארגון הבריחה וההעפלה. בגיל עשרים פלוס, היא כבר הובילה קבוצה של כ-120 ילדים יתומים שחצו גבולות בהרים וביערות למרכזי ההעפלה לארץ. בעצמה, עלתה בשנת 1948. נפטרה בישראל בשנת 2014.

 

יבסיי, המפקד שכבש את הרייכסטאג

זה היה כבוד גדול במיוחד, להרים כוסית עם מרשל גיאורגי ז'וקוב. האיש שפיקד על הצבא האדום רוב מהלך המלחמה. מי שהציל את מוסקבה ולנינגרד, ולדעת רבים, אחראי לניצחון יותר מכל אחד אחר. וגם האיש שהעז להתווכח שוב ושוב עם סטלין עצמו והצליח לצאת מזה בחיים.

 

יבסיי וויינרוב השיק כוסית עם המפקד הנערץ וז'וקוב, כמקובל, הרים "טוסט" של ברכה: "אני רוצה לשתות לכבודך. כחייל רוסי לחייל יהודי".

 

בברה"מ של אותם ימים, המשפט הזה היה כמעט כפירה. כדי לשמור על המוראל בלחץ המלחמה, השלטון אמנם הוריד את מפלס האידיאולוגיה הסובייטית ונתן יותר מקום לרגשות לאומיים ודתיים של עמי ברה"מ השונים. אבל עדיין, זה לא היה אמור לשנות. רשמית, כולם היו אזרחי ברה"מ וכולם היו בזה ביחד. בגלל זה, גם בעשורים שאחרי המלחמה סירבה ברה"מ להתייחס אפילו לשואת היהודים כאל סיפור נפרד משאר אירועי המלחמה.

 

יבסיי היה מפקד יחידת שריון ומהמעטים שצלחו את המלחמה מהיום הראשון ועד היום האחרון. יחד עם אחיו, מטביי, שפיקד על יחידת שריון גם כן. זהו המקרה היחיד בו שני אחים קיבלו יחד את עיטור "גיבור ברית המועצות". בשנה האחרונה יבסיי פיקד על חטיבת השריון 219. במהלך שלושת חודשי המלחמה האחרונים, החטיבה של יבסיי דהרה יותר מאלף קילומטרים. ניצחה קרב אחר קרב, כבשה עיר אחרי עיר ושיחררה אסירי מחנות ריכוז, יהודים ברובם. עד שהגיעה לברלין.

 

בשל הצלחותיה, בהתקפה האחרונה על ברלין זכתה החטיבה לכבוד מיוחד: עליה הוטל לכבוש את הרייכסטאג. מבנה הפרלמנט הגרמני. על הבניין הזה בויימה תמונת הניצחון הידועה ביותר של המלחמה ההיא. חיילים שמניפים את הדגל האדום מגג המבנה, על רקע ברלין הבוערת.

 

המשפט ששמע יבסיי מז'וקוב השפיע עליו עמוקות. הוא הבין ממנו שגם אם כולם עברו את כל המלחמה וניצחו ביחד, הוא נשאר "החייל היהודי". בשנת 1995 יבסיי עלה לישראל ובאותה שנה נבחר להיות אחד ממדליקי המשואות בטקס הזיכרון ביד ושם. נפטר באשדוד בשנת 2003.



 

לידיה, הטייסת עם הפרחים בקוקפיט

הטייס האחרון שראה את לידיה ליטבק סיפר שראה את המטוס שלה נעלם בתוך ענן כששמונה מטוסי מסרשמידט גרמניים רודפים אחריו.

 

זה היה מארב. כבר מזה זמן רב טייסי הקרב הגרמנים חיפשו את המטוס שפרחי חבצלת לבנים מצויירים עליו, אחד לכל חבר שלהם שהופל, וזר פרחים טרי משופצר באגרטל בתוך הקוקפיט שלו. המטוס הזה היה בשבילם עלבון משולש. קודם כל כי טייסים הם די מצ'ואיסטים ואת המטוס הזה הטיסה אישה. שנית, בגלל שהאישה הזאת הייתה יהודיה. שלישית, משום שהאישה היהודייה הזאת הייתה "אס"  אלופת הפלות בקרבות אוויר עם 12 הפלות וודאיות שרשומות על שמה והאישה הראשונה בעולם שהפילה מטוס בקרב כזה. ולא רק זה. כבר בקרב האוויר הראשון שלה היא הפילה שני מטוסים. אחד מהם הוטס ע"י "אס" גרמני מפורסם שרשם לזכותו 11 הפלות והטיס מטוס מתקדם יותר. אאוץ'.

 

לכן, ברגע שהיו נתקלים בה בשדה הקרב נטו הטייסים הגרמנים לשכוח מהמשימה ומהמטוסים האחרים ולהתנפל כולם יחד על לידיה.


אחרי שנעלמה בענן ההוא, הייתה מועמדת לקבלת עיטור "גיבורת ברית המועצות" שלאחר המוות אבל העיטור לא ניתן. אף אחד לא היה בטוח שהיא מתה. חשבו שאולי נשבתה, דבר שהיה שקול לבגידה באותו זמן. בכל זאת, הרי אחת כזאת, עם אבא ש"הועלם" ע"י המשטר היא בוגדת בפוטנציה. רק בשנות השמונים, אחרי שהתגלו שרידי המטוס והגופה והגיע ה"גלסנוסט", זכתה לידיה ליטבק לעיטור ולהכרה שמגיעים לה.



 

חיים ושולם, שני סיפורי הישרדות פשוטים

ברשימת הדברים שהצילו את ברה"מ ואפשרו את הניצחון על הנאצים, במקום של כבוד נמצאת סיביר.

 

זה אזור עצום בגודלו ומרוחק. עשיר במשאבים ומאוכלס בדלילות. מאז המאה ה-16 זרמו אליו הרפתקנים, מורדים, פושעים ואידיאליסטים. לפעמים ברחו לשם בעצמם, לפעמים נזרקו לשם ע"י השלטון. במלחמת המולדת הגדולה, האזור המרוחק מהמלחמה ומלא באנשים קשוחים היה חבל הצלה. שם התאספו הצבאות החדשים שהנאצים לא ידעו על קיומם ואפשרו למדינה לעבור מהגנה להתקפה. לשם פונו המפעלים שהצליחו לייצר יותר כלי נשק ממכונת המלחמה הגרמנית וחימשו את הצבאות הללו.

 

שני אנשים הגיעו לשם בדרכים שונות מאוד. חיים (יפים) רוזנגולץ סיים את לימודי ההנדסה שלו באודסה בתחילת המלחמה ונשלח לעבוד בעיר המרוחקת נובוסיבירסק. ההצבה הבלתי אטרקטיבית הצילה את חייו. כי כשהתחילה המלחמה, כמעט כל משפחתו הקרובה נספתה בהפצצה גרמנית על ספינה שבה ניסתה לנוס על נפשה מזרחה.

 

באותו זמן, שולם בוגוסלבסקי היה תקוע ליד קייב, בצבא, מכותר בנאצים, וידע שהנאצים האלה בדרך לאשתו וילדיהם הקטנים בעיר שמאחוריו. הוא "השאיל" משאית ועזב את הקרב כדי להעלות את משפחתו על אחת הרכבות שיוצאות מזרחה. ואז, חזר לקרב.

 

איכשהו, לא ירו בו על הנפקדות, או על כך שיחידתו כותרה ע"י נאצים (דבר שהחשיד, אוטומטית, בבגידה). למעשה, היות שהיה מהנדס גם הוא, נשלף מהחזית ונשלח לנובוסיבירסק לעבוד בתשלובת הנשק החדשה. יפים היה אחראי על ייצור ה"קטיושות" ושולם ייצר כלי רכב. העבודה הייתה מסביב לשעון. את הבית ראו פעם בחודש, וסטלין עצמו היה מתקשר ומאיים בהוצאה להורג אם לא יעמדו במכסות. אבל לשולם הייתה משימה נוספת על הראש: למצוא את בני משפחתו. הוא לא ידע לאן נסעה הרכבת ההיא ולקח לו כמה שנים למצוא אותם בקירגיזיה.

 

שולם שרד את סטלין והיטלר אך נהרג לאחר המלחמה בתאונה. בנו, שנולד אחרי המלחמה, התחתן עם בתו של יפים מבלי שידעו על ההיכרות בין הוריהם ובשנת 1981 עלו לישראל. יפים הצטרף אליהם מאוחר יותר ונפטר בירושלים בשנת 2000.

 



 

לאופולד, המנצח על התזמורת

כמה חודשים לפני תום המלחמה נחת במוסקבה מטוסו האישי של סטלין, שהגיע מפריז המשוחררת. האיש שיצא ממנו הובל לאחר כבוד לבית הכלא "לוביאנקה" הידוע לשמצה ושם נידון ל-15 שנות מאסר באשמת שיתוף פעולה עם הגסטאפו. וזה היה רק עוד יום אחד בחיים בלתי שגרתיים במיוחד.

 

עד שהתחילה המלחמה, הספיק לאופולד טרפר לעשות, בין השאר, את הדברים הבאים: להיות פעיל ואיש מחתרת קומוניסטי בפולין, להיזרק משם ולעלות לארץ ישראל, להיזרק גם ממנה ע"י הבריטים מאותן הסיבות, להיות פעיל קומוניסטי בפריז ולהקים עבור הסובייטים את אחת מרשתות הריגול האגדיות של המלחמה.

 

הגרמנים קראו לה "התזמורת האדומה". בכיסוי של חברה לשיווק מעילים, הפעילה הרשת כ-290 סוכנים ברחבי אירופה, רבים מהם יהודים, והזהירה את מוסקבה מהתקפת הפתע הגרמנית. אך סטלין סירב להקשיב לאזהרה. הגנרל קנאריס, מי שעמד בראש המודיעין הגרמני, העריך את הנזק של "התזמורת האדומה" ב-200 אלף חיילים גרמנים הרוגים. אחרי מצוד חובק עולם הצליחו הגרמנים לעלות על עקבותיו של ליאופולד. הוא שכנע אותם שבכוונתו לשתף פעולה אתם ונהנה מתנאי כליאה VIP. אך באחד הטיולים בחוץ, הצליח לברוח, להצטרף לרזיסטאנס וליצור קשר עם מוסקבה.


ומשם, במטוס של סטלין ישר לבית הכלא. אך בשנת 55, אחרי מות סטלין גזר דינו של ליאופולד בוטל עקב היותו "מחוסר כל בסיס". הוא חי בפולין וניהל בה מרכז תרבות והוצאת ספרים יהודיים. ב-1974, עלה לישראל (שוב). נפטר בירושלים בשנת 1982 והותיר אחריו סיפור שאם היו ממציאים בהוליווד הייתם אומרים שהוא לא אמין.

ליליה, הילדה שחילקה עיתונים ביער

כשנגמרה המלחמה, ליליה בוקאנובה הייתה צריכה לחזור לבית הספר. היא פיגרה בחומר אבל היה לה תירוץ טוב: את הזמן שאותו הייתה אמורה להעביר בהכנת שיעורים במתמטיקה, העבירה בפעילות ביחידת פרטיזנים.

 

כשהייתה בת 13 הייתה חוגרת את האקדח שלה ויוצאת ליערות בלארוס. שם הייתה מתחמקת מסיורים נאציים ומחפשת יחידות פרטיזנים אחרות כדי להביא להם את העיתון.

 

אחרי תחילת המלחמה, הבין השלטון את הפוטנציאל שטמון באותן חבורות של אזרחים וחיילים שנתקעו מאחורי קווי הצבא הגרמני ובעיקר ניסו לשרוד. ולכן, הוא פעל כדי להפוך אותן לכוח לוחם יעיל. קצינים הוצנחו ביערות וההרים כדי למצוא את החבורות, לאמן אותן ולפקד עליהן. צוותי נקו"ד באו בעקבותיהם כדי לאכוף משמעת. מנהיגי פרטיזנים הוזמנו לפגישה במוסקבה עם סטלין. אך עם יחידות רבות פשוט לא היה קשר. וגם הן, מצידן, לא ידעו מה קורה מחוץ לאזור שלהן.

 

וכאן נכנסה לתמונה החבורה של ליליה. אבא שלה היה קצין בצבא האדום והוצב בבלארוס. כשהנאצים כבשו את האזור, ברח עם משפחתו והתחבא באחד הכפרים. אך הם לא היו כפריים, וגם לא בלארוסים, ולכן היו בולטים מדי. וכך, האבא השאיר את אשתו ובתו בקרב יחידת פרטיזנים, ובעצמו חזר לצבא האדום למלא את חובתו הפטריוטית.

 

היחידה הזאת הופעלה ע"י הצבא. היה להם מכשיר קשר שבו קיבלו ידיעות שונות. האימא הייתה מדפיסה אותן בעיתון והוא היה מופץ לשאר היחידות ע"י קשריות, לעיתים קרובות נערות צעירות. הקשרית הצעירה ביותר הייתה ליליה. פעם אחת התחמקה מצלף נאצי שהתחבא על עץ. פעם אחרת ראתה איך מביאים את גופתו של הנער שהייתה מאוהבת בו בחזרה למחנה. ואחרי שעברה מספיק תלאות לחיים שלמים, הייתה צריכה לחזור לבית הספר ולהצטרף לכיתה של ילדים צעירים יותר כדי להשלים את החומר.

 

ליליה נפטרה ברוסיה בשנת 2015. כמה מבני משפחתה חיים בישראל.

 

לב, הקוזאק היהודי

תודו שזאת תמונה מפתיעה: יחידה בת 3,000 פרשים קוזאקים רוכבת לקרב על סוסים. היא חודרת מאה קילומטרים מאחורי קווי האויב, עושה בו שמות, לוקחת נשק שלל ומעבירה אותו ליחידות פרטיזנים. ובראש גונדת הפרשים רוכב מפקד יהודי.

 

או לפחות, אולי יהודי. כי בברית המועצות, הדברים האלה לא תמיד ברורים. הגדרת "מיהו יהודי" שם לא דומה להגדרה של הרבנות הראשית. זה עניין של מוצא, תרבות וזהות ולא של דת. ולפעמים, זה היה דבר שלא מתאים להחצין אותו, וגם הפרדה חדה בין יהודים למי שאינם לא הייתה. אז לב דובאטור היה "כנראה יהודי". כך לפחות טענו כמה אנשים שהכירו אותו ומי אנחנו שנגיד אחרת.

 

הפשיטה המוצלחת שהוזכרה התפרסמה מאוד בזמנו כי היא הייתה ניצחון בתקופה של תבוסות. לב קיבל את "עיטור לנין" וקודם לדרגת גנרל-מאיור. הוא גם השתתף בקרב הנואש על מוסקבה לצד גיבור ידוע יותר, איוואן פנפילוב. האיש שעל הספר שמספר על מעלליו, "אנשי פנפילוב", גדלו דורות של קציני צה"ל. גם שם הוא פיקד על פשיטות פרשים מוצלחות מעבר לקווי האויב. אך הדרגה לא עלתה לו לראש. הוא הלך בעצמו לבדוק את מערך ההתקפה הגרמני, ונהרג.


לב דובאטור נקבר בבית הקברות נובודייביצ'י במוסקבה לצד גדולי הגיבורים, המשוררים, הסופרים והמנהיגים.